מטרה:
מטרת מאמר זה היא לעורר מחשבות בענין תפקוד הצבא. התנאים הדרושים כדי לעשות את המוצע כאן אינם קיימים, ויתכן שעד שיהיו קיימים - ישתנה המצב. אף על פי כן, צריך להתחיל לחשוב על דרכים לריפוי המחלות החמורות שפשו בנו.
תיאור הבעיה:
צה"ל נבנה מלכתחילה על תפיסה הגנתית, כפי שמעיד שמו. בעקבות התערבות גוברת והולכת של המערכת המשפטית וכן של התקשורת בפעולות הצבא, נוצר בהדרגה מצב בו המפקדים דואגים יותר לתדמיתם בעיני שני הגופים הללו ופחות למילוי תפקידם, ועוד פחות - לחיי חיילים. בחיי האזרחים אין כיום למפקדים שום ענין. תופעה זו החלה לפני עשרות שנים, אך היתה מוגבלת בראשיתה לדרגים הבכירים ביותר; באופן הדרגתי, חלחלה התופעה מטה עד אשר כיום, גם הקצינים הזוטרים ביותר נגועים בה. אם בעבר נלחמו המפקדים הזוטרים בשיטות שלא תאמו את השיטה הרשמית (ולכן, בהרבה מקרים, גם השיגו תוצאות טובות), כיום כמעט ואין מקרים כאלה.
התוצאה ידועה: צה"ל אבד את יכולתו להלחם. צה"ל אבד גם את העמדת הפנים כאילו תפקידו הוא להלחם. קצינים רבים טוענים כעת, בגלוי, כי תפקידו של הצבא הוא "לשמור על הסדר". והחידוש האחרון: "תפקיד הצבא הוא לדאוג לרמת החיים של הערבים". זהו היפוך גמור של סדר הדברים: הצבא היהודי דואג לשמור על האויב הערבי, על חשבון היהודים.
הקושי להגיע לפתרון:
מימדי המחלה הצבאית כה גדולים, שאין לפותרה באמצעות החלפת אנשים. גם אי אפשר לפתור אותה באמצעות נהלים חדשים שיונחתו מלמעלה, מפני שאי אפשר לדרוש מעשרות אלפי חיילים וקצינים לשנות את דרך חשיבתם מן היסוד לפתע פתאום. הפתרון צריך לבוא "מבפנים", ולגרום לשינוי בסיסי בחשיבה.
הצעת פתרון:
אני מציע לחלק את הבעיה לשניים: התקפה והגנה. נתחיל מהבעיה השניה - הגנה:
הגנה:
ברוב המקרים, מי שמשלם את המחיר של החלטות שגויות אינו הקצין שהחליט, אלא הכפופים לו או האזרחים באותו איזור. אני מציע ליצור מצב בו האחריות להחלטות שונות תיפול ישירות על הקצין המחליט בעצמו; כך "יתאפסו" הקצינים והחיילים מהר, תוך כדי עבודת צוות (ולא "זריקה לכלבים" כמקובל היום). עיקר התוכנית הוא זה: כל קצין, בכל דרגה, המופקד על גזרה מסויימת יהיה חייב לשהות שתי פעמים בשבוע, חצי שעה כל פעם, בנקודה המסוכנת ביותר בגזרתו, תוך שהוא לובש מדים יצוגיים ודרגות, ואינו משתמש באמצעי מיגון כלשהו - לא שכפ"צ, לא קסדה, לא רכב ממוגן, ולא כל אמצעי אחר. הקצין לא יהיה חמוש. קצין שיפר הוראה זו יועבר מתפקידו.
במבט ראשון נראה מצבו של הקצין עגום. אבל באמת אין זה כך - הרי יש לו חיילים הנתונים לפיקודו; הוא יכול להשתמש בהם כרצונו. קצין שאינו מסוגל לשמור על עצמו גם אם כל חיילי הגזרה נמצאים תחת פיקודו - בבירור אינו מתאים להיות אחראי על גזרה זו. כמו כן, יש לזכור שברוב הגזרות עוברים מדי יום אזרחים שאינם חמושים, ללא חיילים הנתונים לפיקודם. תפקידו של הקצין הוא לשמור עליהם - אז מדוע שלא יוכל לשמור על עצמו?
נסיון העבר מראה שתגובתם של קצינים לפגיעה אישית בהם (זריקות אבנים וכדומה) שונה בתכלית מתגובת הצבא הרגילה במקרים כאלה. אם כל קצין ישמור על הגזרה שלו בקנאות כפי שהוא שומר על עצמו - ממילא תשתפר הרמה הכללית, וממילא תשתנה הגישה - גם כלפי החיילים: הרי החיילים עכשיו שומרים על חיי הקצין, באמת ולא ב"כאילו" - אז פתאום יש לאותו קצין סיבה אישית מאד לדאוג לחיילים שלו קצת יותר טוב מהמקובל כיום.
ברור גם כי בשיטות המקובלות - הוראות פתיחה באש בלתי אפשריות, העדפת טובת האויב על פני בטחון היהודים, יועצים משפטיים שמפריעים לחיילים לפעול, וכדומה - לא יוכל הקצין להגן על חייו.
וכך, באופן טבעי וללא כפיה מלמעלה, ישנו כל הקצינים והחיילים את הגישה ויזכרו שוב שהערבים הם האויב, ושתפקידו (ההגנתי) של הצבא הוא לשמור על היהודים מפניהם.
התקפה:
אין בצה"ל חשיבה התקפית. מעולם לא הייתה. גם התקיפה בששת הימים וגם הפצצת הכור העיראקי אוסירק נעשו רק כאשר "ראינו את המוות מול העיניים" - כלומר, כשלא הייתה ברירה.
מנהל של חברה הפועל לתיקון בעיה רק כאשר הבעיה מאיימת על קיום החברה - יותר מזאת: מנהל שמתגאה בעובדה שהוא מזניח בעיות עד שהן נהפכות לאנושות ("מלחמת אין ברירה") - מנהל כזה, אין לו תקנה. אין אצלו מה "להבריא". בצה"ל תמיד חשבו במושגים של "להגיב", כלומר לתת לאויב לפעול ראשון, בזמן ובדרך הנוחים לו - ורק אז לעשות משהו. מעולם לא הייתה בצה"ל חשיבה של "הקם להרגך השכם להרגו"; אין בצה"ל שום בסיס שעליו תוכל להבנות חשיבה שכזאת.
במקביל לשינוי החשיבה ההגנתית, יש להקים יחידות תקיפה חדשות, שלא יהיו חלק מהצבא הרגיל. יחידות אלה יורכבו ממתנדבים בלבד (וממילא לא יעלו על הדעת "שיטת ג'נין" או הפקרת חייל לדמם למוות בסגנון קבר יוסף). יחידות התקיפה יוכלו להשתמש במערך ההספקה של צה"ל, אך לא יהיו חלק ממערך הפיקוד שלו, ולא יהיו כפופות לשום קצין בצה"ל - גם לא לרמטכ"ל. מובן מאליו שביחידות אלו לא יהיו יועצים משפטיים. תפקידן של יחידות אלו יהיה לתקוף גורמים המאיימים על יהודים; מטרתן תהיה להביא למצב שלא יחשבו לתקוף אותנו. יש בצה"ל חיילים רבים שיוכלו לעבור ליחידות אלו, וגם מספר קטן של קצינים זוטרים מתאימים. הקצין הבכיר האחרון שיתכן שהיה מתאים היה תת אלוף ארז גרשטיין. לאחר מותו, לא נשאר בצה"ל אף קצין בכיר המסוגל לחשיבה התקפית.
סיכום:
מטרת מאמר זה להראות את המחלה של צה"ל, ולהציע דרך פתרון אפשרית. גם אם אין כרגע אפשרות לפתור את הבעיה בדרך המוצעת, ההצעה מציגה את הכיוון הראוי שאליו יש לשאוף, וזו התחלה. יתכן שבעתיד נוכל לעשות את הדברים המוצעים כאן, או דומים.
מטרת מאמר זה היא לעורר מחשבות בענין תפקוד הצבא. התנאים הדרושים כדי לעשות את המוצע כאן אינם קיימים, ויתכן שעד שיהיו קיימים - ישתנה המצב. אף על פי כן, צריך להתחיל לחשוב על דרכים לריפוי המחלות החמורות שפשו בנו.
תיאור הבעיה:
צה"ל נבנה מלכתחילה על תפיסה הגנתית, כפי שמעיד שמו. בעקבות התערבות גוברת והולכת של המערכת המשפטית וכן של התקשורת בפעולות הצבא, נוצר בהדרגה מצב בו המפקדים דואגים יותר לתדמיתם בעיני שני הגופים הללו ופחות למילוי תפקידם, ועוד פחות - לחיי חיילים. בחיי האזרחים אין כיום למפקדים שום ענין. תופעה זו החלה לפני עשרות שנים, אך היתה מוגבלת בראשיתה לדרגים הבכירים ביותר; באופן הדרגתי, חלחלה התופעה מטה עד אשר כיום, גם הקצינים הזוטרים ביותר נגועים בה. אם בעבר נלחמו המפקדים הזוטרים בשיטות שלא תאמו את השיטה הרשמית (ולכן, בהרבה מקרים, גם השיגו תוצאות טובות), כיום כמעט ואין מקרים כאלה.
התוצאה ידועה: צה"ל אבד את יכולתו להלחם. צה"ל אבד גם את העמדת הפנים כאילו תפקידו הוא להלחם. קצינים רבים טוענים כעת, בגלוי, כי תפקידו של הצבא הוא "לשמור על הסדר". והחידוש האחרון: "תפקיד הצבא הוא לדאוג לרמת החיים של הערבים". זהו היפוך גמור של סדר הדברים: הצבא היהודי דואג לשמור על האויב הערבי, על חשבון היהודים.
הקושי להגיע לפתרון:
מימדי המחלה הצבאית כה גדולים, שאין לפותרה באמצעות החלפת אנשים. גם אי אפשר לפתור אותה באמצעות נהלים חדשים שיונחתו מלמעלה, מפני שאי אפשר לדרוש מעשרות אלפי חיילים וקצינים לשנות את דרך חשיבתם מן היסוד לפתע פתאום. הפתרון צריך לבוא "מבפנים", ולגרום לשינוי בסיסי בחשיבה.
הצעת פתרון:
אני מציע לחלק את הבעיה לשניים: התקפה והגנה. נתחיל מהבעיה השניה - הגנה:
הגנה:
ברוב המקרים, מי שמשלם את המחיר של החלטות שגויות אינו הקצין שהחליט, אלא הכפופים לו או האזרחים באותו איזור. אני מציע ליצור מצב בו האחריות להחלטות שונות תיפול ישירות על הקצין המחליט בעצמו; כך "יתאפסו" הקצינים והחיילים מהר, תוך כדי עבודת צוות (ולא "זריקה לכלבים" כמקובל היום). עיקר התוכנית הוא זה: כל קצין, בכל דרגה, המופקד על גזרה מסויימת יהיה חייב לשהות שתי פעמים בשבוע, חצי שעה כל פעם, בנקודה המסוכנת ביותר בגזרתו, תוך שהוא לובש מדים יצוגיים ודרגות, ואינו משתמש באמצעי מיגון כלשהו - לא שכפ"צ, לא קסדה, לא רכב ממוגן, ולא כל אמצעי אחר. הקצין לא יהיה חמוש. קצין שיפר הוראה זו יועבר מתפקידו.
במבט ראשון נראה מצבו של הקצין עגום. אבל באמת אין זה כך - הרי יש לו חיילים הנתונים לפיקודו; הוא יכול להשתמש בהם כרצונו. קצין שאינו מסוגל לשמור על עצמו גם אם כל חיילי הגזרה נמצאים תחת פיקודו - בבירור אינו מתאים להיות אחראי על גזרה זו. כמו כן, יש לזכור שברוב הגזרות עוברים מדי יום אזרחים שאינם חמושים, ללא חיילים הנתונים לפיקודם. תפקידו של הקצין הוא לשמור עליהם - אז מדוע שלא יוכל לשמור על עצמו?
נסיון העבר מראה שתגובתם של קצינים לפגיעה אישית בהם (זריקות אבנים וכדומה) שונה בתכלית מתגובת הצבא הרגילה במקרים כאלה. אם כל קצין ישמור על הגזרה שלו בקנאות כפי שהוא שומר על עצמו - ממילא תשתפר הרמה הכללית, וממילא תשתנה הגישה - גם כלפי החיילים: הרי החיילים עכשיו שומרים על חיי הקצין, באמת ולא ב"כאילו" - אז פתאום יש לאותו קצין סיבה אישית מאד לדאוג לחיילים שלו קצת יותר טוב מהמקובל כיום.
ברור גם כי בשיטות המקובלות - הוראות פתיחה באש בלתי אפשריות, העדפת טובת האויב על פני בטחון היהודים, יועצים משפטיים שמפריעים לחיילים לפעול, וכדומה - לא יוכל הקצין להגן על חייו.
וכך, באופן טבעי וללא כפיה מלמעלה, ישנו כל הקצינים והחיילים את הגישה ויזכרו שוב שהערבים הם האויב, ושתפקידו (ההגנתי) של הצבא הוא לשמור על היהודים מפניהם.
התקפה:
אין בצה"ל חשיבה התקפית. מעולם לא הייתה. גם התקיפה בששת הימים וגם הפצצת הכור העיראקי אוסירק נעשו רק כאשר "ראינו את המוות מול העיניים" - כלומר, כשלא הייתה ברירה.
מנהל של חברה הפועל לתיקון בעיה רק כאשר הבעיה מאיימת על קיום החברה - יותר מזאת: מנהל שמתגאה בעובדה שהוא מזניח בעיות עד שהן נהפכות לאנושות ("מלחמת אין ברירה") - מנהל כזה, אין לו תקנה. אין אצלו מה "להבריא". בצה"ל תמיד חשבו במושגים של "להגיב", כלומר לתת לאויב לפעול ראשון, בזמן ובדרך הנוחים לו - ורק אז לעשות משהו. מעולם לא הייתה בצה"ל חשיבה של "הקם להרגך השכם להרגו"; אין בצה"ל שום בסיס שעליו תוכל להבנות חשיבה שכזאת.
במקביל לשינוי החשיבה ההגנתית, יש להקים יחידות תקיפה חדשות, שלא יהיו חלק מהצבא הרגיל. יחידות אלה יורכבו ממתנדבים בלבד (וממילא לא יעלו על הדעת "שיטת ג'נין" או הפקרת חייל לדמם למוות בסגנון קבר יוסף). יחידות התקיפה יוכלו להשתמש במערך ההספקה של צה"ל, אך לא יהיו חלק ממערך הפיקוד שלו, ולא יהיו כפופות לשום קצין בצה"ל - גם לא לרמטכ"ל. מובן מאליו שביחידות אלו לא יהיו יועצים משפטיים. תפקידן של יחידות אלו יהיה לתקוף גורמים המאיימים על יהודים; מטרתן תהיה להביא למצב שלא יחשבו לתקוף אותנו. יש בצה"ל חיילים רבים שיוכלו לעבור ליחידות אלו, וגם מספר קטן של קצינים זוטרים מתאימים. הקצין הבכיר האחרון שיתכן שהיה מתאים היה תת אלוף ארז גרשטיין. לאחר מותו, לא נשאר בצה"ל אף קצין בכיר המסוגל לחשיבה התקפית.
סיכום:
מטרת מאמר זה להראות את המחלה של צה"ל, ולהציע דרך פתרון אפשרית. גם אם אין כרגע אפשרות לפתור את הבעיה בדרך המוצעת, ההצעה מציגה את הכיוון הראוי שאליו יש לשאוף, וזו התחלה. יתכן שבעתיד נוכל לעשות את הדברים המוצעים כאן, או דומים.
כותב המאמר חבר במרכז הליכוד מטעם תנועת "מנהיגות יהודית", גר במאחז בגוש עציון, מדבר בגילוי דעת ומתהלך בגילוי ראש.
